ולהיות הורה לילד או ילדה תחרותיים מרגיש לפעמים כמו עבודה במשרה מלאה. הם עדיין צעירים מכדי לקבל לבד את כל ההחלטות, אז אנחנו מקבלים אותן בשבילם. וכל אחת מהן נמדדת בלחץ.
הדרך הביתה אחרי משחק קשה. הראש מורכן, הכתפיים שמוטות, והשתיקה ברכב כבדה.
אתם יודעים כמה כישרון יש בו. אבל ברגע האמת זה פשוט לא יוצא, והמבט שלכם מהיציע, גם כשהוא מלא אהבה, מרגיש לו ככובד נוסף.
ובינינו? זה לא באשמתכם. אף אחד לא נתן לנו מפה. רוב ההורים הכי טובים, דווקא מתוך אהבה גדולה, עושים בלי לשים לב את הדברים הקטנים שמורידים לילד את הביטחון.
כי האמת פשוטה: אתם יכולים להיות העוגן של הילד, או העול שלו. וכל ההבדל הוא כמה מילים, ומבט אחד מהיציע.
אתם צריכים להיות ההורים שמאמינים בו, גם כשהוא לא מאמין בעצמו. זה מה שהופך ילד לאלוף, הרבה לפני הטכניקה.
לא עוד אימון כושר או מאמן פרטי. הורה שיודע מה לומר לפני משחק, ומתי דווקא הדממה ברכב עוזרת יותר ממילים.
לא התערבות. מעורבות ותמיכה.
לא אהבה שתלויה בתוצאה. אהבה בלי תנאים.
ילדים לומדים דרך העיניים. הם רואים, שומעים ומרגישים כל מבט וכל משפט שיוצא לנו. אני אבא לשלושה ספורטאים תחרותיים, ואת הדממה ברכב, את הראש המורכן ואת ההתרגשות לפני תחרות, אני חי בעצמי כל שבוע.
בפגישת הורים נבין יחד מה התפקיד שלכם ברגעים האלה, ואיך למלא אותו בלי לפגוע. שיחת היכרות קצרה ובלי התחייבות, ואתם יוצאים ממנה עם תמונה ברורה יותר, גם אם לא נמשיך יחד.
